השנה תחגוג מדינת ישראל 70 שנה לקיומה, ואין הזדמנות טובה מזו להביט אחורה על העשורים האחרונים ולטבול במעט נוסטלגיה, על תקופת הילדות שלנו, ועל איך חיים הילדים שלנו כיום. אז אם גם אתם גדלתם בשנות ה-80' וה-90', היכונו למסע נוסטלגי!
אין ספק כי לגדול כילד בשנות ה-80' וה-90' הייתה חוויה נהדרת ושונה מאד מהחוויה הנהדרת של לגדול כילד בעשור הנוכחי. האחראית העיקרית להבדל הניכר, היא הטכנולוגיה. בהעדר אמצעים טכנולוגים באותן שנים, רוב חווית הילדות התקיימה בחוץ, בשיטוט בין השכונות ובמשחק עם חברים. באותן שנים, ילדים היו יוצאים מן הבית לאחר בית הספר ומסתובבים ברחובות, דופקים על דלתות החברים, לרוב מבלי לתאם מראש, ומארגנים משחקים קבוצתיים. בחלוקה המגדרית ששררה באותן עשורים, משחקים של פעם משמעם כי הבנות היו משחקות בחבל קפיצה, בגומי או בפטפוט עליז, והבנים היו משחקים שלל משחקי כדור. רכיבה על אופניים ברחבי השכונה הייתה בילוי קבוע ובערב היו שבים הילדים לארוחת הערב המשפחתית.
ילדים היום מבלים הרבה פחות זמן במשחק בחוץ, אם בכלל. בשל הטכנולוגיה, רוב התקשורת של הילדים עם חבריהם מתבצעת מול מסך, לטוב ולרע. ישנם מחקרים המוכיחים כי השימוש בטכנולוגיה מגיל צעיר מפתח את המוח והמחשבה, כמו גם את יכולות המולטי-טאסקינג (עשייה וריכוז במספר דברים במקביל). כמו כן, ההתכתבות עם חברים באופן טכנולוגי דרך אפליקציות ותוכנות, אומנם מפתחת את השפה והיכולות התקשורתיות, אך מנגד, מחקרים הוכיחו כי דווקא היכולת החברתית, וכישורי התקשורת פנים מול פנים, נפגמות, ודור הילדים מתרגל לשוחח דרך מילים כתובות ולא בשיחה ערה. הילדות של היום משמעה כי כשילד קובע לשחק עם חבר, לרוב מדובר במשחק מחשב או במכשיר הסלולרי, בו שניהם אמנם משחקים יחדיו, אך לא חייבים להמצא יחדיו באותו חלל ואפילו לא לדבר ביניהם.
גם המסגרת החינוכית השתנתה לבלי היכר. בעבר, מה שהיה מתרחש בבית הספר היה נשאר בבית הספר למעט אסיפות הורים שנתיות. כיום, לעומת זאת, כל הורה חבר בקבוצת WhatsApp של הגן או הכיתה, ומקבל עדכונים שוטפים במערכות ממוחשבות על שיעורי הבית של הילד, כיצד התנהל בכיתה ומה המטלות שעליו לבצע. ההורים מעורבים הרבה יותר בחיי היומיום של הילד בבית הספר, והקשר בין ההורה למורה הרבה יותר קבוע. וזהו לא ההבדל היחיד...גם שיטות הלמידה השתנו באופן ניכר. בתחילת שנות ה-90' היו נהנים ילדים משיעור מחשבים אחד בשבוע, וכיום אין ילד שאין לרשותו מגוון מסכים כמו סלולרי, טאבלט ומחשב, והרבה מן הלמידה בכיתות מתבצעת באמצעות מחשבים. אם בעבר, תוכניות הטלויזיה כמו "בלי סודות", "החיים", "היה היה" ו-"קריאת כיוון" (שהיו מוגבלות כמובן לערוץ אחד או שניים) היו מעבירות מסרים חינוכיים, הרי שהיום הלמידה מתבצעת דרך סימולציות ממוחשבות אינטראקטיביות, והצפייה בתוכנית עם מסר חינוכי נדמית מיושנת וארכאית.
מבט נוסטלגי על הכיתה בשנות ה-90 באמצעות הפורמו לתוכנית "הכיתה המעופפת" ששודר בערוץ הילדים הפופלארי
הפער המשמעותי הזה מפתיע מאד, משום שמדובר בפער שהתרחש תוך 20 שנה בלבד והוטמע כל כך עמוק בקרבנו, שגם אנחנו, דור ההורים, לעיתים לא זוכרים כיצד הסתדרנו בלי מחשב, בלי גוגל, בלי מכשיר סלולרי וכו', למרות שהעברנו חלק ארוך מן הילדות והנעורים בצורה הזו. גם לילדים שלנו קשה להאמין כי בעבר, כרכי האנציקלופדיה העבים היו התשובה לכל שאלה, ביקור בספרייה היה חיוני עבור חומרי למידה לעבודות בבית הספר, וכאשר היית רוצה לקבוע עם חבר, היית מתקשר אליו בטלפון הביתי, וסומך על כך שיגיע למקום שנקבע בשעה היעודה, בלי כל דרך לאשר זאת. בעוד שהיום, כל חלק בתהליך הקביעה והמפגש עם חבר, מתבצע דרך אפליקצית מסרים מיידים כלשהי, ולרוב גם מתועד אחר כך ברשתות החברתיות השונות, כדי שעוד אנשים יהיו שותפים לחוויה.
לכבוד חגיגות 70 שנה לישראל, מוזיאון הילדים חולון בחר להתאים את פניה של אחת התערוכות הפופולריות ביותר המוצגות בו "דיאלוג עם הזמן" בכדי לערוך מחווה לשנים שעברו, ולייצג השוואה מרתקת בין אז להיום. היופי הטמון בתערוכה הזו, היא יכולתה לגשר בין הפערים הנרחבים שנפערו בין דור ההורים של היום, שגדלו בשנות ה-80' וה-90', לבין הילדים של היום – דור המדיה. את התערוכה יעביר מדריך, בן גיל הזהב, אשר ייקח את המשתתפים בין מספר תחנות אינטראקטיביות ומהנות, שיצרו דיאלוג משמעותי בין הדורות, שיח על הפער, מה היה אז ומה היום, ויטפח יחס של כבוד לדור המבוגר יותר. במהלך התערוכה יחשפו המבקרים לסמלים וחפצים מן העבר, בצורת משחק מהנה וחווייתי. ובסימן 70 שנה לישראל, ישמעו המשתתפים בתערוכה גם סיפורים מרתקים, על רקע סיפור התבגרותה של המדינה. התערוכה מתאימה לילדים מגיל 10, להורים, לסבים וסבתות ועוד.
